טקס הפתיחה של הקטסטרופה

אולי לא שמתם לב, אבל כבר בערך שנתיים כמעט לא שומעים על ההתחממות העולמית. אולי מדברים פה ושם, אבל זו התעסקות זניחה לעומת המאסות של הכתבות, האירועים והבאז הכללי שהיו סביב הנושא בערך עד 2008. באותם ימים, שרתה על העולם רוח של ימים גורליים. עיתונים אירופיים הקדישו כל יום חלקים ניכרים בעמוד הראשון למשבר האקלים; "הארץ" שלח את כתביו הנועזים ביותר להשקיף על קרחונים נמסים בגרינלנד; ואפילו "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מהתופעה. כל פעוט בגנון ידע מה זה גז חממה, ואפילו הרפובליקאים נהיו ירוקים.

הסיבות לצניחה בהתעניינות ידועות לכאורה: המשבר הכלכלי, שעזר להפוך את הדאגה מ"The invisible gas" למותרות של ליברלים; פרשת האימיילים הסודיים של חוקרי האקלים שפגעה קשות באמון הציבורי ב"מדע התחממות"; ויחד איתה כשלון ועידת האקלים בקופנהגן, והנסיגה של אובמה מהמדיניות הירוקה שהבטיח לפני הבחירות. מכל הסיבות האלה, סכנת הקטסטרופה הסביבתית כבר לא מזיזה לאף אחד, כמעט.

ואולי יש סיבה אחרת, קצת פחות מובנת מאליה. ברמה הפשוטה ביותר, הפוליטיקה הירוקה קוראת לנו לשנות את אורח החיים שלנו כדי למנוע מהקטסטרופה לקרות. אבל היא לא לגמרי משיבה מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כשהקטסטרופה כבר קורית? הקול הזה נשמע בזמן האחרון יותר ויותר: הקטסטרופה הסביבתית היא לא אירוע ששייך לעתיד; היא כבר התחילה. גל החום ברוסיה (רוסיה!) ושריפות הענק ב-28 מחוזות של הפדרציה הם כבר הקטסטרופה. וגם השריפה בכרמל היא כבר הקטסטרופה. לקט העשבים ואיש "שומרי הגן" שימי רף מסביר את זה בבלוג שלו:

השרפה התפשטה במהירות בגלל היובש. אם היה יורד גשם לפי הממוצע בשלושים השנים האחרונות, ההתפשטות הייתה אטית בהרבה – הייתה לחות באדמה, עשבים ירוקים ועלים צעירים בעצים. מה גרם ליובש? שינויי אקלים כמובן.

 

Time of the Wolf. השכן יבשר לנו על הקטסטרופה (עם רובה צייד)

אבל בעצם, העניין כאן הוא לאו דווקא הסביבה. הקטסטרופה יש רק אחת, והקטסטרופה הסביבתית היא גם הקטסטרופה הפוליטית. כי עוד דבר שנצטרך להבין הוא שהקטסטרופה הסביבתית בעצם לא קיימת. בשום רגע כנראה לא יופיע אסון ויכריז על עצמו שהוא ה-אסון הסביבתי שכולם דיברו עליו. הקטסטרופה תמיד תופיע בתור משהו קונקרטי לגמרי: המים בברז יפסיקו לזרום, או שהשכן יופיע בבית עם רובה צייד מכוון אלינו לראש, כמו בפתיחת הסרט Time of the Wolf של מיכאל הנקה. מה שיפה בסרט הזה, שרואים בו את ההתהוות של הקטסטרופה, של קריסת הציוויליזציה, של המצב החדש, ממש רגע אחרי רגע: לא בצורת התגלות נשגבת נוסח יום הדין, אלא בתור משהו שקורה בחיים, בתוך המשפחה והבית. כמובן, תמיד יהיה מישהו קונקרטי שאפשר להציג בתור אשם: השכן הלא סימפטי, רשויות הכיבוי, רשויות המים, ההפרטה, אלי ישי, או, כמו בדרך כלל בישראל, "הערבים". אבל בסופו של דבר, זה יהיה זה. הקטסטרופה.

אפשר לפיכך לראות בשריפה בכרמל, ולו רק באופן סמלי, את טקס הפתיחה של הקטסטרופה. כמו שמחכים, נגיד, לאולימפיאדה (סתם כדי שיהיה למה לחכות) ואז בנקודה מסוימת היא באה, ככה חיכינו כל כך הרבה זמן והנה הגיע האסון. אפשר כמובן להגיד שזאת עדיין לא הקטסטרופה, ולחכות לאירוע מכונן אחר. אבל למה בעצם לחכות? למשל, כבר די הרבה זמן אומרים בשמאל שאנחנו ברפובליקת ויימאר, אבל לא לגמרי ברור איך נדע שהגיע השלב שאחרי. אז בואו נחליט שזה כבר קרה, שאנחנו כבר שם.

זה אולי נשמע מורבידי או היסטרי, אבל זאת לא הכוונה. נדמה לי שיש דווקא משהו מרגיע בידיעה שהקטסטרופה כבר כאן; ושהיא אמנם נוראה, אבל כל עוד חיים, חיים גם בתוכה. אני מציע את זה, כמו שנהוג כאן לפעמים, לפחות בתור ניסוי מחשבה. איזה מין פוליטיקה נשארת בזמן הקטסטרופה, אחריה, כשאין בפני מי להתלונן? אמנם לא הייתי נוכח באותם סמינרים שאמורים להכשיר אותך למצב הזה, אבל אני חושש שאין למעשה פוליטיקה. כל מה שצריך לדאוג לו זה ההישרדות. ובמה שנוגע להישרדות, או שמצליחים או שלא.

מכיוון אחר, אולי זה קצת כמו החיים של הזומבים, כלומר החיים שאחרי המוות; ולא במקרה התרבות העכשווית מתעסקת בזומבים בכזאת אינטנסיוויות. אפשר לשאול: מה נשאר לעשות בחיים אחרי שכבר אי אפשר למות יותר? נדמה לי שהזומבי יענה: חיים.

אם נחזור לעניין הסביבתי – זה חוסך את תעשיית רגשי האשמה שמייצר המשבר האקולוגי. כי רגש אשמה מתעורר כשאנחנו יכולים לעשות משהו ולא עושים אותו. מרגע שאין כבר מה לעשות, האשמה נעלמת ומתחלפת בתחושה עזה של שחרור, כמו זו שעולה כשמקום העבודה שלך נסגר לפתע פתאום – ולא משנה כמה דאגות  כלכליות יבואו ביום שאחרי.

Time of the Wolf. החוקים של המבוגרים יקרסו

אני נאלץ לצטט בעניין הזה את סלבוי ז'יז'ק, שהוא בכל זאת פובליציסט מאוד מוצלח (אפילו יותר מבן כספית), ואחד המגיבים האינטליגנטיים על מה שקורה בעולם. בעוד מאמר שפירסם בשבוע שעבר, ז'יז'ק שולל את דרך ההתמודדות הליברלית הרגילה עם זעמו של הטבע, שמבוססת על מושג ילדותי של אשמה:

Enter the perverse pleasure of premature martyrdom: “We offended Mother Nature, so we are getting what we deserve!” It’s deceptively reassuring to be ready to assume guilt for the threats to our environment. If we are guilty, then it all depends on us; we can save ourselves simply by changing our lives. We frantically and obsessively recycle old paper, buy organic food — whatever, just so we can be sure we are doing something, making our contribution.

אלא שלכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה. לעומת זאת, עדיף לחשוב בצורה יצירתית על החיים בתוך הקטסטרופה, ובתוך הידיעה שהקטסטרופה לא תיגמר.

So what might the future hold? One thing is clear: We should accustom ourselves to a much more nomadic way of life. Gradual or sudden change in our environment, about which science can do little more than offer a warning, may force unheard-of social and cultural transformations. Suppose a new volcanic eruption makes a place uninhabitable: Where will the inhabitants find a home? In the past, large population movements were spontaneous processes, full of suffering and loss of civilizations. Today, when weapons of mass destruction are available not only to states but even to local groups, humanity simply can’t afford a spontaneous population exchange.

זה חשוב במיוחד לישראל, שבה כל הפוליטיקה מבוססת על עיקרון "הביטחון". כולם מנסים להוכיח שפרוגרמה שלהם תהיה הכי בטוחה, בעוד הפרוגרמה של מתנגדיהם מייצרת סכנה. זה די מובן, ואני לא ממש יכול לדרוש ממישהו לחשוב אחרת. אבל רק כשהביטחון יקרוס באמת, אפשר יהיה לראות אם היה שווה להתאמץ בשבילו כל כך.

רעידת אדמה בקליפורניה, 1933. הילדים בסדר

אני יודע שלכאורה כולם רוצים ביטחון לא בשביל עצמם אלא כי צריך "לשמור על הילדים". אבל בכל הכנות, יכול להיות שהילדים, מעבר לגיל מסוים, דווקא ייהנו מהקריסה של הציוויליזציה הרבה יותר מההורים. העולם, בסופו של דבר, כבר לא יתנהל לפי החוקים של המבוגרים. גם את זה, דרך אגב, אפשר ללמוד מהסרט של הנקה, שבו הילדים דווקא משגשגים. נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים באמת לשמור על הילדים מסכנות, או רוצים בעיקר לשמור על עצמנו מהילדים, כלומר "לשמור על הילדים "כמו ששומרים על אסירים. ישראל, דרך אגב, מוכיחה שאידיאולוגיית מדינה של "לשמור על הילדים" היא אולי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות לילדים – שלנו או שלהם.

למעשה, הסכנה היא לא חוסר הביטחון, אלא דווקא הניסיון להחזיר את הביטחון. הסכנה היא, שבנקודת הזמן של האסון, השלטון ממהר תמיד להכריז מצב חירום. זה הרגע שבו השחרור מתחלף בדיקטטורה, ושבמקום חופש מוחלט יש דיכוי מוחלט. לא פלא שסביבתנים מסוימים מתחילים לדבר כבר על דיקטטורה אקולוגית כעל "פתרון בלתי נמנע". ומי שלא מדבר על דיקטטורה אקולוגית, מדבר על דיקטטורה שתיווצר בגלל הקטסטרופה האקולוגית: ה"פרייטאג" הזהיר בשבוע שעבר שהמשבר הסביבתי הוא האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה. אבל בעצם, מבחינת אלה שיסבלו מהדיקטטורה, זה אותו דבר.

אפילו נתניהו, שתמיד היה מעודכן, כבר גייס את ההתחממות העולמית בזמן השריפה לטובת האידיאולוגיה המיליטיריסטית החדשה של "לוחמה אווירית בשריפות". הוא הסביר שחייבים לקנות צי של מטוסי כיבוי, כי "דבר כזה אנחנו צריכים בעידן התחממוּת כדור הארץ ועידן השריפות" – מונח שהוא רשאי לדעתי לרשום על שמו. נראה לי שכאן נכנסת הזווית הפמיניסטית. בלי להיכנס לפרטים, הייתי אומר שמה שצריך למנוע בכל מחיר הוא במצב של קטסטרופה, שהוא למעשה חזרה למצב הטבעי, הוא תפיסת השלטון בידי קבוצה גברית של ציידי ממותות אלימים, "מומחים" למצבי חירום. זאת, בהנחה שזה לא המצב גם ככה – לא רק בישראל, אלא אפילו בבלוג הזה.

תגים: Time of the Wolf, אסון, בנימין נתניהו, ההתחממות הגלובלית, ההתחממות העולמית, השריפה בכרמל, השריפה הגדולה, השריפות ברוסיה, ילדים, מיכאל הנקה, משבר האקלים, סלבוי ז'יז'ק, פוליטיקה ירוקה, קטסטרופה, שימי רף, שינוי האקלים, שריפות